גזר דין בתיק תת"ע 5056-09

הנאשמת בפניי הורשעה על סמך הודאתה בעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה על סעיפים 62(3), 64ב(א) ו- 39 לפקודת התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: " הפקודה"); ותקנה 169א לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961.

הטענה העובדתית היא, כי בתאריך 28.11.2008 בשעה 04:20 או בסמוך לה, נהגה הנאשמת ברח' פייר קניג (מול הבלקו) בירושלים, בהיותה שיכורה. בבדיקה שנערכה לה באמצעות מכשיר הינשוף, נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אוויר נשוף שלה הוא מעל לקבוע בחוק.

משום שכך ב"כ המאשימה ביקש להשית על הנאשמת את עונש פסילת המינימום הקבוע בפקודה. ואילו ב"כ הנאשמת ביקש להפחית מעונש המינימום הקבוע בפקודה וזאת לאור נסיבותיה האישיות של הנאשמת וכן לאור הבעייתיות בתקלה ERROR-23 ובתיק השכרות בכלל.  

כבר בשלב זה אומר, כי אין בידי לקבל את בקשת המאשימה. זאת, משום שבהתאם לאמור בסיפא של סעיף 39א לפקודת התעבורה, לבית המשפט נתונה הסמכות בנסיבות מיוחדות לקבוע כי פסילת המינימום תהא קצרה יותר.

כידוע שיטת הענישה בשיטתנו היא אינדיבידואלית ולא מכאנית, שיטה המשקללת את נסיבותיה/ו האישיות המיוחדות של כל אדם ואדם. בעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת ד. דורנר בפרשת סעידי אבו- ניג'מה:

 "ענישת עבריינים אינה עניין מכאני. לא ראוי להטיל גזרי ^-דין לפי תעריפים. בגדר שיקול ^-הדעת הרחב שמוענק לשופטים בשיטתנו, שבה החוק קובע לרוב עונש מרבי, על השופטים מוטל לקבוע את העונש ההולם לנאשמים האינדיווידואליים העומדים בפניהם". ( ע"פ 5106/99 אבו- ניג'מה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (1) 350, פסקה 7 לפסק הדין).

בית משפט זה נתקל בנהגים רבים שהואשמו בעבירת הנהיגה בשכרות. מרביתם שונים מדמות ה'שיכור' במובנה המקובל. המדובר על פי רוב באנשים חיוביים ונורמטיביים, שסברו בכנות כי השתייה לא השפיעה עליהם והם יכולים לנהוג. נהגים אלה לא ידעו כי הם נוהגים ברמת השכרות האסורה בחוק.  

במקרה שלפנינו כפי שציין הסנגור בטיעוניו לעונש מדובר בנאשמת בת 31, אם חד הורית. מצבה הכלכלי של הנאשמת קשה. כן ציין הסנגור כי פסילת רישיונה של הנאשמת תפגע ביכולתה לפרנס את עצמה ואת בתה התינוקת. בנוסף ציין כי אין עזרה משפחתית.  בקצרה, ענישה קשה פירושה דחיפת המשפחה להישענות על הציבור, ולא אוסיף בכך.

לאור נסיבותיה האישיות של הנאשמת, הנ"ל הופנתה לשירות המבחן. מהתסקיר שהוגש לבית המשפט עולה כי שירות המבחן מצא את הנאשמת מתאימה לביצוע צו שירות לתועלת הציבור. שירות המבחן הכין לנאשמת תוכנית של"צ בהיקף של 250 במסגרת מרכז קהילתי גוננים בירושלים בתחום המזכירות.

הנאשמת הודתה בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום ובכך חסכה מזמנו של בית המשפט.

לאור מצבה של הנאשמת, הגעתי למסקנה כי מן הראוי להטיל על הנאשמת את עונש המינימום, אך תוך הטלת חלקו על תנאי, בהתאם לסמכותו של בית המשפט. זאת, לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם, ולאחר ששקלתי את האינטרס הציבורי במניעת נהיגתם של נהגים שיכורים, ולאור נסיבותיה של הנאשמת, חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה, היותה של הנאשמת אם חד הורית המנהלת אורח חיים נורמטיבי והודאתה באשמה ואמצעי הענישה התחליפים.

שוב אחזור ואציין כי לא נראית לי עמדת התביעה בהתנגדותה העקרונית לשל"צ. וזאת משום שעונש הפסילה הוא עונש שרק פוגע בנאשמת ולא תורם לחברה. שירות לטובת הציבור מנגד תורם לחברה ומהווה גם עונש ברור ומוחשי לנאשמת.

לסיכומו של דבר, אני דן את הנאשמת לעונשים הבאים:

א.      פסילה של שנתיים ימים, מתוכם ירוצו בפועל תשעה חודשים, בניכוי 30 ימים בהם נפסלה מנהלית. הפסילה של שמונת החודשים תחושב החל מיום 05.05.2011 (בו הפקיד הנאשמת את רישיונה), וחמישה עשר חודשי פסילה על תנאי לשלוש שנים, אם תנהג בזמן שכרות. 

ב.       250 שעות לתועלת הציבור, אותם תבצע הנאשמת במסגרת מרכז קהילתי גוננים, בירושלים בתחום של מזכירות.  השירות יבוצע תוך שנה מתאריך זה. אם יהיה צורך בשינוי מקום ההשמה, שירות המבחן יבצע את השינוי וידווח על כך בכתב לבית המשפט. הנאשמת מוזהרת, כי אם לא תעמוד בתנאי השירות, ייאלץ בית המשפט להפקיע את השל"צ ולגזור את דינה מחדש.

המזכירות תשלח העתק גזר הדין לב"כ הנאשמת עו"ד יוני שניאור, לתביעה ולשירות המבחן.

5129371

54678313

זכות בקשת ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום.